פסק-דין בתיק ת"ק 6981-10-10

תביעה לתשלום 15,644 ש"ח בגין נזקי רכוש ישירים ועקיפים שנגרמו לתובע בגין תאונת-דרכים מיום 9.3.2010 בה נפגע רכבו מסוג מיצובישי מ.ר. 1137820 (להלן רכב התובע).

א.   ההליך והצדדים לו

1.      ביום 9.3.2010 בשעה 24:00 לערך ארעה תאונת-דרכים בכביש חוצה ישראל (להלן כביש 6), סמוך לאחר היציאה ממנהרת בן-שמן בכיוון נסיעה מדרום לצפון (להלן התאונה הראשונה). בתאונה זו היו מעורבים רכב נתבע 3 מסוג טיוטה מ.ר. 8181258 בו נהג נתבע 4 (להלן הטויוטה) ומשאית להובלת חומר מסוכן בה נהג מר פנחס כריספל (להלן המשאית). נתבעת 5 ביטחה את הטויוטה במועד הרלוונטי כנגד נזקי צד ג' מן הסוג הנדון בהליך זה.

2.      התובע, מדריך טיולים וחובש בהכשרתו אשר פועל בהתנדבות ככונן מד"א, נמצא אותה עת בקרבת מקום והתבקש להגיע למקום התאונה ולסייע במידת האפשר למעורבים בה. התובע הגיע למקום התאונה ברכבו, העמידו בסמוך לטויוטה ונפנה לטפל בנהגה, הוא נתבע 4.

3.      זמן קצר לאחר הגיעו של התובע לזירת התאונה פגע בטויוטה רכבו של נתבע 1 מסוג וולבו מ.ר. 5952751 אשר עשה דרכו על כביש 6 מדרום לצפון (להלן הוולבו). רכבו של נתבע 1 בוטח אותה עת על-ידי נתבעת 2. נטען שכתוצאה מפגיעת הוולבו בטויוטה נהדפה הטויוטה, פגעה ברכב התובע והסבה לו נזק (להלן התאונה השנייה).

 4.     בין נתבעים 2-1 לבין נתבעים 5-3 הוחלפו הודעות לצד שלישי, באופן שכל אחת מקבוצות הנתבעים טענה שככל שתחוב כלפי התובע יהא על הנתבעים מן הקבוצה האחרת לשפות אותה במלוא סכום החיוב.

5.      בדיונים שהתקיימו לפני ביום 16.3.2011 וביום 17.7.2011 נשמעו עדויותיהם של התובע, נהג המשאית, נתבע 1 ושתי נוסעות שהיו בוולבו יחד עמו בעת שארעה התאונה השנייה, נתבע 4 והחוקרת גב' יהודית מימון מטעמה של נתבעת 2 (להלן החוקרת). אף שלמקום התאונה הגיע בוחן תנועה והאירוע נחקר במשטרה טרם הוגש כתב אישום נגד מי מהמעורבים. תיק החקירה לא הוצג ונטען שהדבר נובע מכך שההמלצות העולות ממנו טרם סוכמו.

6.      המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה אם וכיצד נפגע רכב התובע, מי מבין הנהגים בכלי הרכב המעורבים בשתי התאונות נושא באחריות לפגיעתו ומה היקפו של הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובע בשל הפגיעה ברכבו. שאלות אלה יידונו להלן; ההפניות הן לפרוטוקול הדיון אלא אם נאמר אחרת.

ב.    שאלת החבות - דיון והכרעה

זיהוי הגורם או הגורמים הנושאים באחריות לפגיעתו של רכב התובע בתאונה השנייה, אם וככל שנפגע, מצריך התייחסות לאופן התרחשותה של התאונה הראשונה, למיקומם של כלי-הרכב שהיו מעורבים בתאונה הראשונה לאחריה, ולאופן בו ארעה התאונה השנייה.

1.      התאונה הראשונה

התאונה הראשונה ארעה באשמו המלא של נתבע 4, נהג הטויוטה. להלן טעמיי.

(א)     על נסיבות אירוע תאונה זו העידו הנהגים המעורבים בה, נהג המשאית מזה ונתבע 4 מזה. עדים אחרים והתובע בכלל זה הגיעו למקום התאונה רק בשלב מאוחר יותר, לאחר התרחשותה.

(ב)     לפי עדות נהג המשאית הוא עשה את דרכו על כביש 6 מדרום לצפון, בנתיב הימני, כשהוא מוביל חומר מסוכן ברכב עם נגרר במשקל כולל של כ-40 טון. מהירות נסיעתו בקטע הדרך שאחרי מנהרת בן-שמן, אשר מצוי בעלייה, הייתה כ-50 קמ"ש. הטויוטה הגיעה בנסיעה מאחוריו, עקפה את המשאית בנתיב השמאלי תוך שהיא מתהפכת מספר פעמים ופגעה אגב כך בכנפי המשאית הגוררת, בכיסוי הגלגלים ובאחת הצמיגים האחוריים שלה. נהג המשאית הטעים שפגיעת הטויוטה בו ארעה תוך כדי התהפכותה [עמ' 24-22]. עדותו של מר כריספל הייתה סדורה, מפורטת ומשכנעת ונתתי בה אמון.  

 (ג)     נתבע 4 אישר שכאשר הבחין במשאית שנסעה לפניו בנתיב הימני הופתע, עבר לנתיב השמאלי וניסה להתיישר חזרה לימין; או אז פגע במשאית ואיבד שליטה על רכבו. למעט התייחסות כללית להיעדרה של תאורה במקום ולתנאי הדרך שמשפיעים על טווח הראייה לא ידע נהג הטויוטה לבאר מדוע לא הבחין במשאית הנוסעת לפניו במועד, באופן שהיה מונע את התאונה [עמ' 29]. מעבר לכך נשאו הסבריו לאירוע התאונה אופי של טיעון תיאורטי ונמסרו בצורה מגומגמת ולא משכנעת.

(ד)     נהג המשאית הצהיר שתאורת המשאית ומחזירי האור שלה היו תקינים עובר לתאונה ופעלו באופן מלא, וכי הדבר נבדק ואומת על-ידי חוקר משטרה שנדרש לכך [עמ' 24].  ככל שתנאי הדרך לא היו מיטביים בשל היעדרה של תאורה במקום ותוואי הכביש  היה על נתבע 4 להתאים את מהירות נסיעתו לכך. הדברים יפים מקל וחומר נוכח עדותו שנסיעתו חתמה יום עבודה קשה [עמ' 30]. מתיאור מנגנון התאונה על-ידי נהג המשאית ונהג הטויוטה כאחד התרשמתי שמהירות נסיעתו של נתבע 4 הייתה גבוהה; על כן איבד שליטה על רכבו כשהבחין במשאית באיחור וניסה לעקוף אותה אגב מעבר חד לנתיב השמאלי. התהפכות הטויוטה 4-3 פעמים לאחר שפגעה במשאית ובטרם נחתה על גלגליה תואמת מסקנה זו [עמ' 24].

(ה)     בקביעת אחריותו של נתבע 4 לאירוע התאונה הראשונה אין נפקא מינה אם קודם איבד שליטה על רכבו תוך כדי ניסיון לעקוף את המשאית ורק לאחר מכן פגע בה במהלך התהפכות רכבו, כגרסתו של נהג המשאית, או שמא פגע במשאית תוך כדי עקיפה וכפועל יוצא החל רכבו להתהפך, כטענת נהג הטויוטה. בשני התרחישים כאחד נגרמה התאונה באשמו של המלא של נתבע 4. הלכה למעשה אישר נתבע 4, בהגינותו, שלא נהג המשאית "עשה את התאונה" אלא הוא עצמו [עמ' 32].

(ו)      נטען שנתבע 4 נהג בטויוטה כשהוא שיכור. הן נתבע 4 והן מבטחת רכבו, נתבעת 5, חלקו על כך [עמ' 31, 32]. אין בידי לקבוע ממצא לחובת נהג הטויוטה בעניין זה. נתבע 4 אישר שלאחר התאונה נערכה לו בדיקת נשיפה; תוצאותיה לא הוצגו. לא הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו נהיגה תחת השפעת אלכוהול [עמ' 31]. הראיות שהובאו בסוגיה זו לא חרגו מגדרה של עדות מפי השמועה שמשקלה מועט ממועט. גם אם התרשם מאן דהוא שמפיו של נתבע 4 נדף ריח אלכוהול לאחר התאונה, מקובלת עלי טענתו שאין בכך כדי ללמד בהכרח על שתייה מעבר למגבלה החוקית [שם]. התובע, שניגש להושיט עזרה לנתבע 4 וכחובש הוא אמון על הערכת מצבו של מי שמטופל על-ידו, לא זכר ריח אלכוהול שנדף מנהג הטויוטה [עמ' 6]. מכאן שלא הובאו ראיות באיכות ובכמות הדרושה על-מנת להוכיח נהיגה של נתבע 4 תחת השפעת אלכוהול ואני דוחה את הטענות בעניין זה.

לסיכום חלק זה, אני קובעת שהתאונה הראשונה ארעה באשמו המלא של נתבע 4 וכי אין לייחס לנהג המשאית חלק בגרימתה. לכך נודעת נפקות בקביעת אחריות נהג הטויוטה למיקום רכבו לאחר התאונה, בעת שנתבע 1 הגיע למקום.